הקמת אוהל מחאה היא חלק מהזכות לחופש הביטוי, והחוק אינו אוסר על הקמת אוהל מחאה בשטחי ציבור. השאלה אם מאהל מסוים הוא חוקי נבחנה בפסיקה רק בדיעבד, לאחר הקמתו. ככל שהמאהל יעמוד במקומו זמן ממושך יותר, כך ייטה בית המשפט להתיר לרשות המקומית לפנותו בשל הפגיעה הנמשכת בציבור. מחאת "כיכר הלחם" נמשכה שמונה חודשים עד לפינויה, מחאת קיץ 2011 נמשכה כחודשיים בשד' רוטשילד בתל אביב וכחמישה חודשים בשכונת התקווה עד לפינוי מאהלי המחאה.

במקרים אחרים קבע בית המשפט כי חודשיים הופכים את המאהל למגורי קבע, ועל כן אפשר לפנותו. עם זאת, בשל מיעוט המקרים שהגיעו לדיון בבית המשפט אי אפשר לקבוע אמת מידה חד משמעית, וכל מקרה ייבחן לאור נסיבותיו.

אין התייחסות מפורשת בחוק להקמת מאהלי מחאה, כך שכל רשות מקומית קובעת נהלים להקמת אוהלים בשטחה. הקמת מאהל יכולה לעמוד בניגוד לחוקים שונים ולתקנות עירוניות העוסקות בתכנון ובנייה ובשמירה על הסדר והניקיון בשטחים ציבוריים. כללים עירוניים אלה מסמיכים את העירייה לפנות אוהלי מחאה או לבקש מהמשטרה שתפנה אותם, אך הם גם מסמיכים אותה להתיר חריגה מהכללים ולאפשר את מאהלי המחאה .

חלוקת עלוני הסברה היא נגזרת של הזכות לחופש הביטוי . בית המשפט קבע כי זהו אמצעי הראוי להגנה מיוחדת מאחר שזו דרך זולה ונגישה להפצת מידע, ולעתים הדרך היחידה של אוכלוסיות מוחלשות לממש את זכותן לחופש הביטוי

גם הצבת דוכני הסברה היא ביטוי מובהק של חופש הביטוי. בפסיקה נקבע כי הרשות המקומית אינה מוסמכת לאסור באופן מוחלט וגורף על הצבת דוכני הסברה, וכי עליה לקבוע כללים בדבר הצבת דוכנים, שיאזנו בין חופש הביטוי לבין שמירת הסדר הציבורי